וואי וואי וואי בהשראת וואי וואי וואי

01.06.2019 | מורן שטיאסני

רמת הגולן - גרנד ויסטה 7

דור ה-Y. גם מקנא בקביעות של ההורים שלו וגם חושק בחיי נוודות דיגיטלית; גם חולם על תנאי העסקה שווים וגם לא מוכן להישאר בלי משמעות; גם רוצה ליהנות מהרגע וגם רוצה שיהיה לו סבבה בפנסיה; ובעיקר: לא רוצה להחליט.

01 אני צריך עבודה של גדולים ורציניים
הדיסוננס - ואז פתאום אתה שם לב שקמים ב6 בבוקר

אני וואיניקית. יזמת בת 29, בלי בטחונות, בלי יציבות ובלי ימי חופשה ומחלה, עובדת קשה בכל יום כדי לייצר לעצמי את התנאים, המשמעות ו"החוזה הפסיכולוגי" החדש שמעניק לי גמישות, דינאמיות ואת הזכות לא להישאר באותו מקום עבודה כל חיי. אין לי קביעות – מבחירה.

החוזה הפסיכולוגי
כמה אפשר להיות בחללים סגורים זה נורא מדכא

למרות שזה לא קל, זו פריוולגיה עצומה שרבים מאיתנו כיום מנסים לייצר לעצמם. דבר שגורם לי לתהות – מה הטעם בשיח המתסכל הזה, על היעלמותה של הקביעות בעידן של נוודות דיגיטלית? ; על החשש מעתיד חסר וודאות בהווה של וודאות מלאה ושגשוג? ; ועל היעדרה של פנסיה במציאות של חרדה עמוקה לפספס את הרגע?

חרדה עמוקה לבזבז את החיים
פומו התחושה הנוראית הזאת

אני תוהה לעצמי למה אנחנו כל כך כועסים שאותם "דברים מתוקים" (האמנם?) – שלהורים שלנו גרמו להישאר באותו מקום עבודה ללייף טיים – נעלמו, כשמה שבוער בנו זה לנוע ולגלות? ; איך קביעות של 50 שנה, באותו מקום עבודה, הייתה עוזרת לנו להתמודד עם The fear of missing out? ; ומתי חוסר היכולת שלנו לקנות "בית משלנו" הפך למושא הלגיטימציה לתרבות צריכה בזבזנית וחסרת גבולות?

כל הדברים מהתוקים שגרמו להורים שלנו להיאר שאותה עבודה
הדיסוננס - אנשים אומרים בפנסיה ניסע
אין עתיד לא יהיה בית
אני לא רואה את עצמי קונה דירה - אם לכולם היו דירות הייתם מאושרים יותר וחסכנים יותר, הייתם חוגגים פחות

מעניין מה היינו עושים אם לא היו לנו כל כך הרבה תירוצים ובאמת היינו צריכים לעבוד כמו ההורים שלנו. ההורים שלנו, אגב, "ראו עתיד" כי הם לא ראו הווה. הם התרגלו ללכת לעבודה, מ8:00 עד 17:00/18:00, עם כל הבכי והמרמור, במשך 35 שנה בלי הפסקה; הם טסו בפעם הראשונה לחו"ל כשאנחנו היינו בני 15; היום אולי יש להם פנסיה, אבל במשך שנים לא היה להם רבע מתרבות הפנאי שלנו יש.

עם כל הבכי אנחנו ממשיכים לעבוד
הדיסוננס - אני נסעתי לחול כשהילדים היו בני 15

אני חוששת שאנחנו עסוקים מדי בלהתייחס אל עצמינו כקורבנות של תופעת ה-FOMO, שאנחנו עיוורים בכדי לראות שאנחנו כלל לא מפסידים דבר. אנחנו חיים בהווה את העתיד שההורים שלנו "ראו" מחלון המשרד בו עבדו 35 שנה. אמנם עם קביעות ועם פנסיה תקציבית, אבל מאותו משרד, באותה עבודה, כל יום, כל היום, במשך 35 שנה!

הדיסוננס - החיים שלך הם לא שלך
מסקנה אין להם אוויר

כמו שאני רואה את זה, העתיד נמצא ביכולת שלנו להחליף את הדחף להנאה רגעית – באיזון. אם אתם מוציאים את מיטב כספיכם על פנאי, בתי קפה ומסעדות, אבל בין קפה לקוקטייל נשארים צמאים לעבודה משמעותית – אני מציעה שתשקיעו את הכסף הזה בחוויית עבודה שתרגש אתכם ותגרום לכם לרצות לעבוד ולהתמיד, עם או בלי קביעות, עם או בלי פנסיה.

הפריווילגיה שלנו לאזן בין פנאי לעבודה, ליצוק את תרבות השפע אל תוך העשייה היומיומית שלנו, כך שאיננו מפסידים דבר בזמן שאנחנו עובדים – זו "הפנסיה" של הדור שלנו.

למה את עובדת מהים
הדיסוננס - אנשים אומרים בפנסיה ניסע לא רוצה לא רוצה

* נכתב בהשראת סדרת הכתבות המעולה של כאן "וואי וואי וואי", שמצד אחד אני מאוד מתחברת ומזדהה עם הסוגיות והאתגרים שהיא מציפה, ומצד שני… אני מאמינה שהפתרון למצב הזה, אליו נקלענו כ-דור, ואין לנו ממש שליטה עליו, הוא הכרה במציאות כפי שהיא, הכרת תודה על השפע וחיפוש אחר אושר פנימי, כאנשים, ולא כילדי דור ה-Y 🙂

מאמרים נוספים שיעניינו אותך

למה, בעידן הדיגיטלי והמאפשר של ימינו, כולנו לא פשוט עוזבים את הכל ומגשימים את חלום הנוודות הדיגיטלית?

גם וגם. וגם וגם וגם וגם

העתיד של סביבת העבודה שלנו: חזרה אל הטבע!

Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support