גם וגם

וגם וגם וגם וגם

גם וגם

בשנה האחרונה אני בוחנת את סוגיית ההסתברות לנהל אורח-חיים של "גם וגם". למשל, מה הסיכוי גם לטפח זוגיות תומכת שמסבה אושר וגם להעשיר את חוויית החיים בהתנסויות וברוח נעורים הרפתקנית? מה הסיכוי גם להקים קן משפחתי חם ואוהב וגם לשמור אמונים לרצון האגואיסטי לרדוף אחר חלומות ושאיפות? מה ההסתברות גם לחיות מתוך תשוקה ולהט וגם לנוח, לשחרר ולהימנע מסגנון חיים מלא התמכרות?

גם ברכה וגם קללה

כילדים, אנחנו אמנם תופסים את העולם כמגרש משחקים מופלא ומלא באפשרויות מרגשות ומרתקות שמעניקות לנו עונג צרוף, אבל לצערינו אנחנו לא מספיקים ליהנות מהטבע הבריא הזה לאורך זמן, וכאנשים בוגרים, שפע האפשרויות הזה פתאום מתגלה בפנינו גם כקללה, שמערערת את היציבות ואת תחושת הביטחון שלנו בחיים שטבעם שינוי מתמיד.

וכשהטבע הילדותי – להתבונן על העולם בפליאה – דואך בתוכינו בתהליך ההתבגרות, הוא יוצר חסימות שגורמות לנו להיבהל משפע האפשרויות המבורך ולתפוס אותו כעול, שמציב בפנינו בחירות מתסכלות של "או-או", על בסיס כמעט יומיומי: אנחנו לא מצליחים להתמקד תעסוקתית, כשיש כל כך הרבה דברים שהיינו רוצים ללמוד, לדעת ולעסוק בהם; אנחנו לא יודעים אם להשקיע בניסיון, בלימודים או בהתפתחות אישית ורוחנית, כשיש כל כך הרבה אלטרנטיבות, שכולן כל כך חשובות לדיוק העצמי; אנחנו חוששים להתחייב למרכז חיים סטטי, כי כל העולם נגיש לנו במרחק של כמה שעות וכמה מאות דולרים בלבד; אנחנו מתקשים לחיות חיים מלאים, בין סוף שבוע לסוף שבוע, כשבכל פעם מחדש צריך לבחור או מנוחה או טיול, או חברים או משפחה, או זמן-עצמי ותחביבים או סידורים והתחייבויות.

ההתמודדות עם מצוקת השפע, גורמת לחלקינו להגביל את יצר ההרפתקנות והיצירתיות; לקבע רעיונות מופשטים בתוך משבצות מוגדרות; להתרחק מהתנסויות בלתי מוכרות; ולהימנע מחוויות חיים עזות, ולשאר – לנהל מרדף אינסופי אחרי "הדבר הבא".

או אושר או הנאה

המרדף האינסופי אחרי "הדבר הבא" – אחרי החופשה הבאה; אחרי התשוקה הבאה; אחרי הבן זוג הבא – שווה ערך לבחירה בין או אושר או הנאה. ולא, אושר והנאה הם לא בעלי משמעות נרדפת.

תחשבו על….

ימי גיבוש והרמות כוסית לעובדי חברה – האם הם נועדו לטפח את האושר של העובדים או את ההנאה שלכם?

יציאה להופעה, בילוי בפאב או סוף שבוע של בטן-גב ביוון – האם הם מסבים לנו אושר או… הנאה?

צדקתם אם אמרתם שכל הפעילויות האלו מתרכזות באלמנט הכיף הרגעי ובחוויות מתכלות שנועדו לטפח את ההנאה שלנו, כאנשים וכעובדים, ואינן משאירות חותם לאורך זמן.

ההבנה הזו, אגב, שאושר והנאה אינם היינו-הך (אסימון שנפל לי בהשראתו של ד"ר אייל דורון), נתנה לי את הכלים לפתרון הבעיה הנוגעת ליצירת אורח-חיים מעורב ועשיר בהכל מהכל.

האושר, לעומת ההנאה, הוא אינו רגעי וקטוע ("איזה כיף היה ביוון, חבל שצריך לחזור לשגרה"), הוא לא מותנה בבילוי שובר-שגרה ("ההופעה הזאת זה בדיוק מה שאני צריכה כדי לשכוח מהצרות") וכלל לא מעודד אסקפיזם ("לעזוב הכל ולצאת לטייל בעולם זה הפתרון היחיד"). אושר – כדי שיוכל להתקיים במלוא מובן המילה, ולא כמה שאנחנו מגדירים כאושר, כשאנחנו למעשה חווים הנאה – צריך להיות חלק מהיומיום שלנו. חלק משגרת העבודה שלנו; חלק מהזוגיות "הפשוטה"; חלק מהביחד וחלק מהלבד; חלק מהרגע הזה אבל גם חלק מהרצף המצטבר על פני הזמן.

החיפוש אחר אושר, כתחליף למרדף מתיש אחרי רגעי הנאה חולפים, הוא זה שיעזור לנו לראות את השפע כברכה ויקדם אותנו לעבר המטרה של חיי "גם וגם".

גם לעבוד וגם לשחק

אז המטרה המוצהרת היא: אושר. אושר שנגזר מתחושת סיפוק ועשייה משביעת-רצון, שאינם תלויים בחוויות מתכלות ואינם מתייסרים ממגבלת הבחירה המאפיינת את תקופתינו.

איך נשיג את המטרה הנשגבת?

◀️ הנה שני עקרונות שאני מקפידה לבסס את קבלת ההחלטות שלי על פיהם, בתוך עידן של שפע אינסופי:

(1) להוציא את המטרות העסקיות שלי לחופשה

פעם

כעצמאית שעובדת מהבית, אני תמיד מרגישה שאני מוותרת על משהו.

מטלות הבית מקצרות את יום העבודה שלי, והפגיעה בפרודוקטיביות מקצרת את סוף השבוע שלי, שמקצר את הסבלנות שלי בשבוע שמתחיל מהר מדי לאחריו.

יומיים בשבוע (סופ"ש) אף פעם לא מאפשרים לי להספיק את כל מה שרציתי – סידורים של יום שישי בבוקר נוגסים מעוגת הפנאי שלי, התחייבויות משפחתיות מקבלות עדיפות על פני העדפות אישיות ו"רק למורן לא נשאר". לא זמן לקמפינג בשטח, לא זמן לטייל בארץ, לא זמן להשקיע בתחביבים או לקרוא ספר.

אני תמיד מוותרת על משהו.

היום

אני מבינה שאין סיבה להפריד את שגרת העבודה מהרצון שלי לטייל ולהכיר אנשים, או לחכות לסוף שבוע של סוף החודש הבא בשביל לצאת לקמפינג. כעצמאית שמנהלת את העסק שלה מהבית, יש לי את האפשרות לעבוד מכל מקום, גם במרחק נסיעה קצר (יחסית), בלי לטוס רחוק בהכרח ו"לעזוב את הכל".

כשאני נודדת עם הלפטופ ועם היעדים העסקיים שלי ברחבי הארץ, תחושת הסקרנות לגלות את המקום החדש, בו אני עובדת, מעודדת אותי to get shit done, והפרודוקטיביות המקסימלית מפנה לי את שארית היום לטובת פנאי, גילוי, מינגלינג והעשרת חוויית החיים שלי – זמן שבבית מוקדש לקיפול כביסה, שטיפת כלים או שריצה אנמית מול הטלוויזיה.

היום – אני מקפידה להוציא את המטרות העסקיות שלי לחופשה על בסיס שבועי.

(2) להצמיד לכל חופשה – מטרה אישית/עסקית כלשהי

אתם בטח חושבים שהשתגעתי אבל כולנו מתמודדים מדי יום עם קשיי התמדה, וזו – התרופה.

קשיי התמדה. קשה לנו להתמיד בספורט; קשה לנו להתמיד בדיאטה; קשה לנו להתמיד בעשייה העסקית, כל זמן שאנחנו לא רואים תוצאות… קורה לכולם.

בטלה לעומת זאת…. זה משהו שלא קשה לנו במיוחד. רובינו אפילו די טובים בזה. לשכב על חוף הים; לנפוש ביעד אקזוטי; להתמסטל; להתערסל.

הבעיה היא – שאנחנו עסוקים רוב הזמן באתגרים היומיומיים, ורק מפעם לפעם אנחנו מרשים לעצמינו "לברוח" ו"לחטוא" בבטלה. הרי צריך תירוץ ממש טוב "סתם" לצאת לחופשה ולחזור בלי ייסורי מצפון.

אז אני חשבתי: למה לא להצמיד את אתגרי-ההתמדה היומיומיים שלי לחוויה שאני ממש אוהבת אבל, בתוך מירוץ החיים, אני לא יכולה להרשות אותה לעצמי לעיתים תכופות?

אז אני לא טסה יותר נטו בשביל לנפוש. אני טסה לא מעט, אבל המטרה העיקרית היא להתפתח, ללמוד ולעבוד. על הדרך…. אני גם זוכה לטייל, לגלות עולמות חדשים וליהנות מהבנפיטס של חופשה. למשל, אחת לחודש אני טסה לואו-קוסט לסוף שבוע קצר ביעדים שונים בעולם, בשביל לרוץ 10 קילומטרים (פרויקט-צד של בעלי ושלי, שנועד לדרבן אותנו להתמיד באימוני ריצה ולספק לנו תירוץ מספיק טוב לטוס ולטייל בעולם לעיתים תכופות. הרי לכם – התמדה סטייל "גם וגם".

אני לא היחידה, אגב, הכלכלה הטרנספורמטיבית המתפתחת מעידה על כך שיותר ויותר אנשים מחפשים יותר מאשר חוויה, הם משתוקקים להישגים אישיים, למשמעות אותנטית ולתחושה אמתית של התפתחות שתהפוך אותם לטובים יותר ברגע שיחזרו מאותה חוויה.

לחופשה ביוון, נופש בסיני או סוף שבוע בלונדון – אין משמעות בטווח הרחוק ולכן, הם התפתחו לריטריט יוגה באיי יוון, סדנת הגשמה ושפע בים האדום ונוודות דיגיטלית בלונדון, ובעולם. כי לרגעים אין משמעות – רק לתהליכים יש.

עכשיו יהיו מי שיידבקו בגישה המיושנת ויפסלו את הרעיון כי "מאיפה שהם מגיעים" – לא עובדים בחופשה, אבל עקשנות זו אינה רלוונטית כשיוצאים ל"חופשה" כלייף סטייל ולא כ"בונוס שנתי".

חופשה שמאזנת בין עשייה ועבודה קשה לבין פנאי, גילוי ומנוחה, משחררת אותנו מהאובססיה לרדוף בלי הרף אחרי הזמן, מזינה את הצורך המופרע – שלא יודע שובע – להנאה, ריגושים וחיפוש אחר הדבר הבא, ומונעת תסכול, אכזבה, תחושת חוסר-מיצוי, חוסר אונים וקנאה שקטה (שניזונה מחייהם הוירטואלים המושלמים של חברינו במדיה החברתית).

היום – אני מצמידה מטרות אישיות/עסקיות לכל חופשה!

אז מה הסיכוי גם לטפח זוגיות תומכת שמסבה אושר וגם להעשיר את חוויית החיים בהתנסויות וברוח נעורים הרפתקנית? מה הסיכוי גם להקים קן משפחתי חם ואוהב וגם לשמור אמונים לרצון האגואיסטי לרדוף אחר חלומות ושאיפות? מה ההסתברות גם לחיות מתוך תשוקה ולהט וגם לנוח, לשחרר ולהימנע מסגנון חיים מלא התמכרות?

בעידן של הגשמה עצמית ושפע אינסופי – גבוה!

מאמינים בגישה של מיזוג תחומי חיים ועניין ליצירת חויית חיים עשירה?
התחברתם ל-state of mind שתומך בשילוב בין פלז'ר לביזנס, כלייף סטייל, ליצירת סיפוק ואושר? 
רוצים להכיר עוד אנשים שחושבים ככה ושואפים לטפח אורח-חיים כזה, של גם וגם? 
הצטרפו לקהילה הצומחת כאן.

אהבת? שתף 

Share on whatsapp
Share on pinterest
Share on facebook

יחד נהפוך את השגרה לחוויה מדהימה

Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support